נמק של הלסת הקשור לתרופות (Medication-related osteonecrosis of the jaw) הוא תופעת לוואי רעילה משמעותית הקשורה לטיפול המעכב ספיגת עצם. טיפול זה הוא הסטנדרטי לחולות עם סרטן שד וגרורות בעצמות. עם זאת, השכיחות מבוססת האוכלוסיה של תופעת לוואי זו נותרה לא ברורה.
עוד בעניין דומה
במחקר רב-מרכזי רטרוספקטיבי שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Journal of Clinical Oncology, חוקרים ביקשו להעריך את השכיחות של התופעה בכל המדינה הפדרלית של אוסטריה (טירול).
מחקר רב-מרכזי רטרוספקטיבי זה נערך בין השנים 2000 ל-2020 בכל תשעת מרכזי השד ברחבי טירול, אוסטריה. באמצעות רישום הסרטן, נבדקה כלל אוכלוסיית טירול לכל החולות עם סרטן השד.
כל החולות עם סרטן השד וגרורות בעצמות, שקיבלו טיפול המונע ספיגת עצם, נכללו לבסוף במחקר. מתוך 8,860 חולות שנבדקו, 639 נכללו במחקר. כל החולות קיבלו טיפול חודשי למניעת ספיגת עצם ללא הפחתה הדרגתית.
לפי תוצאות המחקר, נמק של הלסת הקשור לתרופות אובחן ב-56 חולות (8.8%, רווח בר-סמך 95%: 6.6-11.0). השכיחות של תופעת לוואי זו היתה 11.6% (רווח בר-סמך 95%: 8.0-15.3) בחולות שטופלו אך ורק עם דנוסומאב (denosumab), 2.8% באלה שטופלו אך ורק עם ביספוספונטים ו-16.3% (רווח בר-סמך 95%: 8.8-23.9) בחולות שקיבלו ביספוספונטים ולאחר מכן דנוסומאב.
יתר על כן, נמק של הלסת הקשור לתרופות התפתח מוקדם יותר באופן מובהק בחולות שטופלו עם דנוסומאב. הזמן הממוצע עד להופעתו לאחר התחלת הטיפול היה 4.6 שנים עבור חולות שקיבלו דנוסומאב בלבד, 5.1 שנים עבור אלו שטופלו אך ורק עם ביספוספונטים ו-8.4 שנים עבור חולות שקיבלו את שני הטיפולים ברצף.
החוקרים מסכמים כי השכיחות של נמק של הלסת הקשור לתרופות בחולות סרטן שד עם גרורות בעצמות היתה גבוהה באופן מובהק, במיוחד בקרב אלו שטופלו עם דנוסומאב, בהשוואה לנתונים הקיימים בספרות. בנוסף, תופעת לוואי זו התפתחה מוקדם יותר באופן מובהק בחולות שטופלו עם דנוסומאב.
מקור:
תגובות אחרונות